גלעין שזיף הפלא

מעשה באיש עני ומרוד שכל חייו עברו עליו בנסיון נואשים יום יומיים להשיג עבורו מעט אוכל להחיות את נפשו. וכך חי בצער גדול כל חייו.

יום אחד, ניסה העני להרוויח מעט כסף כשפשט ידו לצדקה, אך לשווא – אף אחד לא נתן לו אפילו לא מטבע קטנה.

ברעבונו הגדול הלך וחיפש בפח האשפה מעט אוכל, אך גם שם לא מצא דבר מאכל ראוי, מלבד רבע פרי שזיף שהיה עדיין עם הגלעין שלו. אכל העני את רבע השזיף ולאחר שלא השאיר ממנו אלא את הגלעין נקי לגמרי, הכניס אותו לכיסו.

המשיך בדרכו העני עצוב ורעב. והנה עבר ליד מאפייה, שהוצגו בה לראווה לחמים ולחמניות טריים וריחניים. העני המסכן לא הצליח להתגבר על רעבונו, לקח לחמנייה אחת ובלע אותה במהירות. האופה שראה זאת הזדעק וצעק: “גנב! גנב! השב לי את הלחמנייה שלי!”. זעקותיו הרמות נשמעו בכל הרחוב, ואנשים רצו מכל עבר לעזרתו ואיתם – שוטר גברתן.

מיד עצר השוטר את העני המסכן ולקח אותו אל השופט. השופט הביט בעני בחומרה ואחר כך שאל את האופה: “אמור נא לי, מה מחירה של הלחמנייה?” וענה לו האופה: “חמישה מטבעות”. “אם כך – הריני גוזר על העני חמש שנות מאסר – שנה כנגד כל מטבע! למען יראו וייראו!”.

העני המסכן נלקח לבית האסורים, ובעודו מובל על ידי השוטרים, הרגיש בכיסו את גלעין השזיף. אמר העני לשוטרים: “קחו אותי אל שר העיר. יש בידי מתנה נפלאה שתרבה את עושרו”.

השוטרים, בהכירם את שר העיר החמדן, ופחדו שמא ישמע שיכל להרוויח הרבה כסף מעצתו של אותו עני, ועל כן החליטו שייקחו את העני אל השר, ובלבד שהשר לא יכעס עליהם.

בא העני לפני השר, שלצידו באותה שעה ישבו ראש הקהל, גזבר העיר וראש המשטרה

פתח העני ואמר: “אדוני השר, יש בידי גלעין של שזיף והוא גלעין פלאי. אם תזרע אותו בגינת הביתן שלך, יצמיח הגלעין עץ פירות שכולם יהיו מזהב, וכך -מ תוכל להתעשר ממנו. אך תנאי אחד יש: רק מי שאין בידו עוון ולא חטא מימיו כלפי אף בריה, ומעולם לא גזל או גנב – יוכל לשתול את הגלעין וממנו יצמח העץ המוזהב”.

לקח השר את הגלעין, הביט בו וחשב לעצמו: “אני איני יכול לזרוע את הגלעין מכיוון שרבות הן הפעמים בהם חטאתי כלפי אנשי עירי בהיותי קשה בליבי, חומס אותם וחומד את ממונם. אתן זאת לראש הקהל”. וכך עשה.

ראש הקהל הביט בגלעין וחשב לעצמו: “איני יכול לשתול את הגלעין מכיוון שרבות הפעמים בהם התנהגתי בחוסר הגינות וחוסר כבוד, ואף גזלתי את הקהל שאני בראשם. אתן זאת לגזבר העיר”. וכך עשה.

גזבר העיר הביט בגלעין וחשב לעצמו: “איני יכול לזרוע את הגלעין, כי רבות הפעמים בהם גזלתי ומעלתי בכספי הגזברות ולקחתי לעצמי ממון הציבור. אתן זאת לראש המשטרה”. וכך עשה.

הביט ראש המשטרה בגלעין וחשב לעצמו: “איני יכול לזרוע את הגלעין, כי רבות הן הפעמים בהם אסרתי אנשים על לא עוול בכפם ונהגתי איתם במידת הדין שאין איתה רחמים וקיבלתי שוחד וממון כדי לשנות את דעותי ומנהגי עם אנשים אלה כדי לשחררם. אחזיר זאת לגנב”. וכך עשה.

והגנב, שהביט מהצד וראה את מכובדי הקהל מעבירים מידי אחד לידי השני את הגלעין אמר: “מכובדי כולם, אתם שחיים ברווח, שמשכורותיכם מספיקות למחיה לכם ולבני ביתכם לא ליום אחד, ואף לא רק לחודש, אלא יש במשכורות אלו אף לחסוך מהם לעתיד לבוא, כולכם לא יכולים למצוא שאין בכם שום עוון של גזל או גניבה. ואילו אני,עני מרוד,  שכמעט ומתתי ברעב וגנבתי פעם ראשונה בחיי לחמנייה אחת העולה חמישה מטבעות, וזאת רק מפאת פיקוח הנפש אליו הגעתי, דווקא אני – מושלך אל הכלא 5 שנים באכזריות – שנה עבור כל מטבע?”.

מיד הבין שר העיר את העניין, והורה לגזבר העיר שייתן לעני 5 מטבעות להשיב אל בעל המאפייה את כספו, והורה לראש המשטרה לשחררו מהכלא.