הִסְבִּיר הַלָּה לָרַב כִּי עַד כֹּה 'פַּרְנָסָתוֹ' הָיְתָה מִכַּסְפֵּי הִמּוּרִים. הוּא הָיָה מָכוּר לְהִמּוּרִים, וּמִכָּךְ הָיָה מִתְפַּרְנֵס, עַד שֶׁהִפְסִיד אֶת כָּל כַּסְפּוֹ וְנֶאֱלַץ לִמְכֹּר אֶת דִּירָתוֹ. לָכֵן נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לְהִתְפַּרְנֵס
פתח העני ואמר: "אדוני השר, יש בידי גלעין של שזיף והוא גלעין פלאי. אם תזרע אותו בגינת הביתן שלך, יצמיח הגלעין עץ פירות שכולם יהיו מזהב, וכך -מ תוכל להתעשר
היצר הרע שעקב אחריו כל העת, עקב אחריו גם עכשיו לראות מה יעשה החסיד בעקבות ההשפעות הרעות שקבל מכל זמן הבטלה הזו שהיתה לו. והנה אך הגיע החסיד לביתו, ישב
הסכימו האחים ועשו הגורל ביניהם וזכה בו אחד הבנים. שמח אותו הבן שמחה גדולה ורקד וצהל והוביל את הספר אל ביתו בריקודים ושירה וברוב עם שבאו יחד איתו. והאח השני,
חשב מעט רבי מאיר, ואחר הרים את עיניו וברך את היהודי: "יהי רצון שתהיה לך הצלחה – בלי ברכה!". הביט היהודי בתמיהה על הרבי ושאל: "רבי, וכי איזו מן ברכה
ויאמר היהודי לגוי: "אמור לי, מדוע אתם עובדים לאלילי עץ ואבן, שאין בידם להושיע את עצמם, וכל שכן אתכם?". ויאמר לו הגוי: "וכי למי אתם עובדים?".
כשהם עוברים בערב החג ברחובות ורואים שמוכרים הדסי רמת הגולן - תמיד מנסה שלומי לנחש, האם הם ההדסים שסבא או שכניו גידלו. עבורם סבא שומר כמה הדסים מובחרים בתוך צנצנת
כמו במחזה בלהות ראינו, דובי ואני, איך שורת הילדים בקטנים, שעוד לא מלאו להם שש שנים, הילדים המתוקים שהסתכלו עלינו עד לא מזמן כאילו אנחנו קיסרים לפחות, נסחפים אחרי ילדה
אך הם לא שיערו עד כמה היא לא תהיה קלה. הם חזרו ובפיהם בשורה קשה. "מטעי האתרוגים נפגעו קשה מן הבצורת, ואם כבר צמחו פה ושם אתרוגים, הם היו פגומים
אִישׁ לֹא הֵעֵז כַּמּוּבָן לְהַפְרִיעַ לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אוֹ לְרַמֵּז לוֹ עַל זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהִגִּיעַ. הַדַּקּוֹת נָקְפוּ, וְהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב עֲדַיִן נָתוּן בְּשַׂרְעַפָּיו, כְּמִי שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה. הַתַּלְמִידִים כְּבָר הָיוּ מֻרְגָּלִים בְּמַרְאוֹת מֵעֵין
בשביל מלכי ואחיה זו הייתה פשוט המציאות - בראש השנה הם אינם נמצאים בביתם, בשכונה שאליה הם רגילים ואותה אוהבים, אלא במושב, שרוב האנשים בו לא דומים בשום דבר למשפחתה
עַל פָּנָיו שֶׁל הַלַּמְדָן הָיָה נָסוּךְ חִיּוּךְ קַל שֶׁל נַחַת-רוּחַ, וְעֵינָיו הִבִּיעוּ בִּטּוּל כְּלַפֵּי שְׁכֵנוֹ. כְּאִלּוּ אָמְרוּ: "אֲנִי עָמֵל וְהוּא עָמֵל, אַךְ רְאוּ אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ. אֲנִי לָמַדְתִּי כַּמָּה דַּפֵּי
בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה קָשֶׁה הָיָה מְאוֹד לְהַשִּׂיג מְקוֹם עֲבוֹדָה, בִּמְיֻחָד בַּמִּקְצוֹעַ שֶׁלִּי וְעַל-אַחַת-כַּמָּה-וְכַמָּה אֵצֶל יְהוּדִים. אֲנָשִׁים הִתְהַלְּכוּ מֻבְטָלִים וְחִפְּשׂוּ נוֹאָשׁוֹת אַחַר עֲבוֹדָה שֶׁתְּאַפְשֵׁר לָהֶם לְקַיֵּם אֶת עַצְמָם וְאֶת מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם. בְּתוֹךְ כָּךְ
שְׁאֵלָתוֹ שֶׁל ר' בְּצַלְאֵל נוֹתְרָה לְלֹא מַעֲנֶה. מִכֵּיוָן שֶׁכָּךְ, בִּקֵּשׁ לָסוּר עִם בֶּן-שִׂיחוֹ לְקֶרֶן-זָוִית כְּדֵי לִמְנוֹת אֶת הַכֶּסֶף יַחְדָּו. הֵחֵלּוּ הַשְּׁנַיִם לִסְפֹּר אֶת הַמַּטְבְּעוֹת הָרַבִּים שֶׁבַּשַּׂקִּית. סָפְרוּ וְסָפְרוּ וְהַכֶּסֶף לֹא
בְּמֶשֶׁךְ שְׁנוֹת כְּהֻנָּתוֹ שֶׁל רַבִּי עַבְּדַאלְלָה כְּרַבָּה שֶׁל בַּגְדָד, הִצְלִיחַ לְהָרִים אֶת קֶרֶן הַתּוֹרָה. הוּא הֵקִים יְשִׁיבָה שֶׁנָּהֲרוּ אֵלֶיהָ תַּלְמִידִים מִכָּל הָאֵזוֹר, וּלְצִדָּהּ יִסֵּד בֵּית-מִדְרָשׁ גָּבוֹהַּ שֶׁהִסְמִיךְ עַשְׂרוֹת רַבָּנִים לְהוֹרָאָה.
