רבינו משה בן מימון – הרמב”ם

רבינו משה בן מימון – הרמב”ם

אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות, רבי משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד”א תתצ”ח (1138) ונפטר בשנת ד”א תתקס”ה (1204) בפוסטט (קהיר העתיקה) שבמצרים. אביו ר’ מימון היה דיין העיר קורדובה, וקיבל את תורתו מר’ יוסף אבן מיגאש, תלמידו ויורשו הרוחני של הרי”ף. בשנת ד”א תתק”ח (1148), לאחר פלישת שבט מוסלמים פנאטיים לספרד, גלתה המשפחה מקורדובה ונדדה ממקום למקום, ולבסוף התישבה בפאס שבמרוקו בשנת ד”א תתק”כ (1160).

כבר אז התחיל הרמב”ם לחבר את חיבוריו המפורסמים. בפאס עסק הרמב”ם גם בלימוד חכמת הרפואה, וממקצוע זה התפרנס כל ימי חייו. בשנת ד”א תתקכ”ה (1165) עזבה המשפחה את צפון אפריקה ועלתה לארץ ישראל. עלייתם לא עלתה יפה והם ירדו מצריימה, ולאחר פטירת ר’ מימון התיישבו בניו בפוסטט (קהיר העתיקה).

בקהיר מצא הרמב”ם מצב שבו כת הקראים שלטה בכיפה, והשפעתם החברתית והדתית הורגשה היטב על ידי היהודים הנאמנים לתורה שבעל פה. נגד כת זו לחם הרמב”ם בתקיפות. הרמב”ם מונה רב וראש הקהילה ועסק בתורה,הוראה, חיבור ספרים, אגרות ותשובות, ואף נתמנה לרופאו של השולטן צאלח-א-דין המפורסם ומשפחתו. ר’ משה הספיק לעסוק בכל שטחי המדע והפילוסופיה, ובכל מקצועות התורה – תלמוד והלכה, פילוסופיה ומוסר, והריץ תשובות מרובות בכל הנושאים הללו לקצות העולם היהודי דאז.

שיטותיו בפילוסופיה, כפי שהן מופיעות בספרו מורה נבוכים, עוררו פולמוס גדול, שנמשך עוד דורות רבים לאחר מכן. בספרו משנה תורה סיכם הרמב”ם את כל התורה שבעל-פה להלכה בסדר מופתי, ובספר המצוות קבע קריטריונים למנין תרי”ג המצוות. קהילות שלמות קיבלו עליהן לפסוק כדבריו בכל דין ודין, ובמיוחד התחבב הרמב”ם על יהדות תימן. בתשובותיו חומר רב על העולם היהודי של תקופתו, מנהגיו, אמונותיו, בעיותיו, ומהן ניתן ללמוד כיצד הנהיג והדריך דבר הדור את בני דורו בדבריו, היפים לא רק לשעתם אלא גם לדורות.

הי"ד החזקה להרמב"ם - הוצאת המאור
הי”ד החזקה להרמב”ם – הוצאת המאור

הרמב”ם סיים את כתיבת ספרו הראשון, הפירוש למשנה, בשנת ד”א תתקכ”ח (1168). זהו הפירוש הראשון המקיף למשנה שהתפשט בעולם היהודי, ונוסף לפירוש ציין בו הרמב”ם בקביעות איך נפסקה לדעתו ההלכה בכל ענין, וכן חיבר מבוא מקיף למשנה, ומבואות מפורטים לסדרי קודשים וטהרות, לפרק ‘חלק’ שבסוף מסכת סנהדרין ולמסכת אבות (‘שמונה פרקים’). כל חייו המשיך הרמב”ם לשכלל ולתקן את פירושו, וכל מעתיק העביר לדורות הבאים את הנוסח שהגיע אליו, גם אם לא היה הנוסח הסופי שיצא מתחת ידי המחבר.

פירושו למשנה נכתב בשפה הערבית באותיות עבריות, שפת הדיבור והלימוד של כל יהודי ארצות האיסלם (בשפה זו כתב בעתיד את כל חיבוריו, מחוץ ל’משנה תורה’). הפירוש תורגם במשך השנים בידי מתרגמים שונים, ובדפוסי התלמוד הונצח נוסח משולב של מתרגמים שונים מתקופת שונות, משובש לא מעט. בדורנו תירגם הרב יוסף קאפח מחדש את פירוש המשניות של הרמב”ם על-פי כתב ידו של הרמב”ם עצמו ששרד ברובו בדרך פלא עד ימינו, ובו תיקונים, שינויים והוספות רבות, שרבים מהם לא נכנסו לתרגומים הרגילים. ‘סתירות’ רבות בין פירושי הרמב”ם למשנה ובין ספר ‘משנה תורה’ נפתרו, כאשר התברר שהגירסה האחרונה בפירוש המשנה זהה

למסקנה ההלכתית שבספר ‘משנה תורה’. פירוש המשניות של הרמב”ם בתרגום החדש של הרב קאפח יצא לאור בידי מוסד הרב קוק בשנים תשכ”ג-תשכ”ח (1963-1968) עם המקור הערבי ועם שינויי נוסחאות והערות מקיפות, ועתה הוכנס נוסח התרגום הזה של הפירוש למאגר.

 בתוך פירוש המשנה מתייחד הפירוש למסכת אבות, ובמיוחד ההקדמה לפירוש על אבות המכונה ‘שמונה פרקים’, העוסקת בכוחות הנפש ובדרכי חינוכם וחיזוקם. הפירוש על אבות יצא לאור בתרגום מתוקן ומדוייק על ידי הרב יצחק שילת בירושלים תשנ”ד (1994), והוא הוכנס למאגר. למסכת עבודה זרה הוכנס למאגר התרגום שיצא לאור במהדורה מתוקנת, המבוססת על תרגומו של הרב קאפח ועל תיקונים של הרב שילת, בידי דרור פיקסלר, ירושלים תשס”ב (2002).

סיפורים על הרמב”ם

פעם, מלך ספרד קרא לרמב”ם ואמר לו: ” מצאתי פסוק בכתובים שלכם שאני לא מסכים איתו ויכול אפילו לסתור אותו. “ומהו הפסוק?” שאל הרמב”ם, “אופי לא ישונה” ענה המלך. “אני יכול להוכיח לך שניתן לשנות אופי של כל בריה על ידי אילופה”. חייך הרמב”ם ואמר למך: “המלך ירום הודו, תנשא מלכותו ויחיה חיים ארוכים, כל בריה טבוע בה טבעה הראוי לה אותו שם בה בורא העולם. גם אחרי האילוף הטוב ביותר, אם רק יתעורר טבעה, יתבטל האילוף”.

אמר לו המלך: “אין זאת רבי משה, כי התערבות או ביני ובינך, ואני אוכיח לך כי צדקו דברי”.

הסכים הרמב”ם, וכך התערבו שניהם. המלך קבע להיפגש בעוד חודש מהיום עם הרמב”ם ולהוכיח לו את צדקתו. באותו חודש, לקח המלך חתול ואימן אותו בעזרת מומחים להיות… מלצר. הלביש בגדי מלצר, שם על ידיו מגבת של מלצר, וכך אימן אותו בעזרת המומחים בכל יום להגיש משקאות ומאכלים, כשהוא מחזיק את המגש בשתי רגליים קדמיות והולך על שתי רגליו האחוריו.

ביום המפגש עם המלך, בעוד הרמב”ם עוסק בתלמודו, ראה שנכנס לקופסת הטבק הקטנה שלו – עכבר. הרמב”ם שידע שאין דבר הקורה מאיליו בעולם, הניח לעכבר, שם אותו בכיסו ויצא מביתו אל המפגש עם המלך. שם, התכנסו המלך והרמב”ם, ורבים מיועצי המלך ושריו באולם גדול.

המלך מחה כף, והנה להפתעת כולם, נכנס לאולם החתול, הולך על שתיים, עובר בין האורחים ומגיש להם משקאות ומאכלים. כולם נדהמו ומחאו כפיים לתבונתו של המלך.

והנה, אך עבר החתול ליד הרמב”ם, הוציא מכיסו את קופסת הטבק שלו, פתח אותה ושחרר את העכבר הקטן מול עיניו של החתול

החתול אך הביט בעכבר ומיד הפיל החתול את מגש המאכלים והמשקאות על האורחים ורץ אחרי העכבר.

המלך ההמום הביט במהומה שפרצה, ביללות החתול ובמנוסת העכבר, חייך חיוך גדול וקם מכסאו. הוא ניגש אל הרמב”ם ולחץ את ידו ואמר לו: עתה ידעתי, כי כל מה שכתוב בתורת ישראל אמת ואין תורה כתורת היהודים.