רבינו יוסף חיים מבגדד – הבן איש חי

תולדות הבן איש חי:

רבי יוסף חיים בן אליהו “אל-חכם” (מהרי”ח) נולד בבגדד בשנת ה”א תקצ”ה (1835?) ורבו המובהק היה ר’ עבדאללה סומך. הוא לא כיהן ברבנות העיר, אלא היה דרשן גדול, ולדרשותיו נאספו אלפים. הוא חיבר עשרות ספרים בכל שטחי התורה, כאשר עיקר פרסומו בא לו מחיבוריו בקבלה ובהלכה. ספרו בן איש חי מהווה מעין קיצור שלחן ערוך, כולל דברי קבלה, הלכה ומנהג, והוא נפוץ מאוד בשימוש אצל עדות המזרח עד היום. נוסח התפילה הספרדית הנמצא בשימוש כיום אצל עדות המזרח בא ממנו, ובו הוא הכניס גורמים קבליים מתורת האר”י לתוך התפילה. בספר תשובותיו, רב פעלים, מתגלה המהרי”ח כפוסק גדול, אשר השיב לבני עירו וארצו, ואף לקהילות בכל המזרח הרחוק – הודו, סינגפור, צילון, קורדיסטן ועוד ועוד, וחומר הסטורי רב יש בספריו על ההווי בקהילות הללו. קרוב לוודאי שהוא גם מחברו של ספר השו”ת ‘תורה לשמה’, ומשום-מה חתם את התשובות בשם ‘יחזקאל כחלי’, וגם כתב בתחילת הספר שהתשובות נכתבו כמאתיים שנה קודם זמנו. ר’ יוסף חיים ביקר בארץ ישראל והתקבל בכבוד רב ע”י הרבנים והחכמים בארץ. ר’ יוסף חיים נפטר בשנת ה”א תרס”ט (1909).

סיפורים על הבן איש חי:

הַגָאוֹן הֶחָסִיד רַבֵּינוּ יוֹסֵף חַיִים זיע“א, נָסַע פַּעַם בַּדֶּרֶךְ עִם קְבוּצַת נוֹסְעִים וּכְשֶׁהִגִּיעָה שַׁבָּת לֹא הִסְכִּים הָעֶגְלוֹן הָרָאשִׁי לְהִתְעַכֵּב בַּמִּדְבָּר שֶׁבְּאוֹתו מָקוֹם, וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ נִשְׁאַר שָׁם לְבַד לְעַצְמו בִּקְּדֻשָׁה וְטָהֳרָה, וְלָעֲגוּ עָלָיו שֶׁהוּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. וְהִנֵּה הִגִּיעַ אַרְיֵה וְרָבַץ לְיָדו כָּל הַשַּׁבָּת לְאוֹת שְׁמִירָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עָלָה עָלָיו וְהִגִּיעַ בִּמְהִירוּת לַמָּקוֹם שֶׁהָיוּ אוֹתָם אֲנָשִׁים. וְנִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, וְרָאוּ כֻּלָּם שֶמִי שֶׁשּׁוֹמֵר עַל קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת, הַשַּׁבָּת שׁוֹמֶרֶת עָלָיו.

01בְּסִפְרוֹ “נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ” מְסַפֵּר רַבֵּנוּ הַבֵּן אִישׁ חַי, עַל יְהוּדִי וּשְׁמוֹ טוּבְיָה, שֶׁחַי בִּמְדִינָה מֻסְלְמִית, וְכִהֵן בָּהּ כְּשׁוֹפֵט הָעֶלְיוֹן. עֶמְדָּתוֹ הַבְּכִירָה נָתְנָה בְּיָדוֹ כֹּחַ וְהַשְׁפָּעָה, וְעַל פִּיו נָשַׁק כָּל דָּבָר.

הַגּוֹיִים לֹא יָכְלוּ לְקַבֵּל אֶת הַצְלָחָתוֹ, וְהֶעֱלִילוּ עָלָיו עֲלִילָה, וּבְשֶׁל כָּךְ הוּא הָיָה צָפוּי לְעֹנֶשׁ חָמוּר. בְּדֶרֶךְ נֵס נוֹדְעָה לוֹ הַמְזִימָה, וְהוּא בָּרַח עַל נַפְשׁוֹ.

בְּדֶרֶךְ מְנוּסָתוֹ, הִגִּיעַ טוּבְיָה לִשְׂפַת נָהָר רָחַב לְלֹא אֶפְשָׁרוּת לַחֲצוֹתוֹ. הִזְדַּמֵּן לְשָׁם נָכְרִי שֶּׁהִכִּירוּ בִּימֵי גְּדֻלָּתוֹ כְּשׁוֹפֵט, וּשְׁאָלוֹ הַנָּכְרִי: בַּמֶּה אוּכַל לַעְזוֹר לְךָ אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט?

הֵשִׁיב טוּבְיָה: אֲנִי זָקוּק בִּדְחִיפוּת לַעֲבוֹר אֶת הַנָּהָר. אָמַר לוֹ הַגּוֹי: יוֹדֵעַ אֲנִי לִשְׂחוֹת הֵיטֵב, וְאָדָם חָזָק אֲנִי, עֲלֵה עַל גַּבִּי,
וְאַעֲבִירְךָ אֶת הַנָּהָר בִּשְׂחִיָּה! כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ לְצַד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנָּהָר, הוֹדָה טוּבְיָה לַגּוֹי וְאָמַר: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת, הִצַּלְתָּ אֶת חַיַּי.

אָמַר לוֹ הַנָּכְרִי: בִּרְצוֹנִי לִבְקָרְךָ בְּקָרוֹב בְּאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ, שָׁם תוּכַל לְהָשִׁיב לִי כִּגְמוּלִי. נֶאֱנָח טוּבְיָה וְאָמַר: לְצַעֲרִי לֹא אֶחֱזֹר עוֹד לָאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ. נֶאֱלַצְתִּי לִבְרֹחַ מִשָּׁם מֵחֲמַת עֲלִילַת שָׁוְא שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלַי.

הַכַּפְרִי נִדְהָם בְּשׁוֹמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הַשּׁוֹפֵט, וּכְשֶׁהוּא נוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף בִּכְבֵדוּת, שָׁאַל אֶת הַשּׁוֹפֵט בָּעַל הַמְמַדִּים: וְכִי אֵינְךָ מְשַׁמֵּשׁ עַתָּה יוֹתֵר בְּתַפְקִידְךָ כְּשׁוֹפֵט? הֵחֵל הַשּׁוֹפֵט לְסַפֵּר לוֹ עַל מַצָּבוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ…

הַכַּפְרִי הֶעָיֵף וְהַמְּאֻכְזָב חָשַׁב לְעַצְמוֹ: מַה לִי וּלְמַשָּׂא כָּבֵד זֶה, וְכִי מַה תּוֹעֶלֶת תִצְמָח לִי אִם אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ עַתָּה בְּפֹעַל כְּשׁוֹפֵט, וּמִי יוֹדֵעַ אִם אֵי פַּעַם יַחְזֹר לְמִשְׂרָתוֹ, אֵין לִי חֵפֶץ לֹא בּוֹ וְלֹא בְּטוֹבָתוֹ. וּמִיַּד זָרַק אֶת הַשּׁוֹפֵט לָמָיִם.

כָּךְ לְהַבְדִּיל הַנִּמְשָׁל: אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ מִתּוֹךְ מַטָּרָה לְקַבֵּל שָׂכָר וְטוֹבַת הֲנָאָה, הֲרֵי אֵינוֹ מַרְאֶה בְּכָךְ שֶׁאוֹהֵב אֶת הַשֵּׁם, וְלָכֵן מְסֻגָּל הוּא בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים לִבְעֹט וְלִזְרֹק מֵעָלָיו אֶת הַכֹּל.

02הַדָּבָר עָלוּל לִהְיוֹת מָצוּי אֵצֶל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה בִּגְלַל שֶּׁהִבְטִיחוּ לָהֶם שֶׁמִּי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, נִפְתָּחִים לוֹ כָּל הַשְּׁעָרִים הַטּוֹבִים וְכוּ’, וּכְשֶׁרוֹאִים שֶּׁאֵין הַדְּבָרִים מִתְקַיְּמִים כְּפִי שֶׁהֵם צִפּוּ, אֲזַי הֵם יְכוֹלִים לִפְרֹק מֵעֲלֵיהֶם הַכֹּל.

אוּלָם כְּשֶׁעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְווֹת לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא עַל מְנָת לְקַבֵּל שָׂכַר, הֲרֵי זֹאת רְאָיָה אֲמִתִּית שֶׁאָנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא נַעֲזֹב אוֹתוֹ אֲפִילוּ כְּשֶׁלֹּא נְקַבֵּל שָׂכַר עַל הַמִּצְווֹת, אֶלָּא אַדְּרַבָּה גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִים וּבְעָיוֹת חַס וְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים אָנוּ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ.