נִשְׁבַּע לְהַפְסִיק אֶת הָעִסּוּק בְּהִמּוּרִים
הִסְבִּיר הַלָּה לָרַב כִּי עַד כֹּה 'פַּרְנָסָתוֹ' הָיְתָה מִכַּסְפֵּי הִמּוּרִים. הוּא הָיָה מָכוּר לְהִמּוּרִים, וּמִכָּךְ הָיָה מִתְפַּרְנֵס, עַד שֶׁהִפְסִיד אֶת
הִסְבִּיר הַלָּה לָרַב כִּי עַד כֹּה 'פַּרְנָסָתוֹ' הָיְתָה מִכַּסְפֵּי הִמּוּרִים. הוּא הָיָה מָכוּר לְהִמּוּרִים, וּמִכָּךְ הָיָה מִתְפַּרְנֵס, עַד שֶׁהִפְסִיד אֶת
פתח העני ואמר: "אדוני השר, יש בידי גלעין של שזיף והוא גלעין פלאי. אם תזרע אותו בגינת הביתן שלך, יצמיח
היצר הרע שעקב אחריו כל העת, עקב אחריו גם עכשיו לראות מה יעשה החסיד בעקבות ההשפעות הרעות שקבל מכל זמן
אדם אחד שביתו היה ליד הים, שתה והשתכר לגמרי עד אובדן שפיותו, ולא ידע בין ימינו לשמאלו מרוב שכרותו. חזר
אבל הרופא הרשע, לא הסתפק בעיוורון שגרם לאיש. הוא גם שם לו רטייה על אזניו עם חומרים שהפכו אותו לחרש
הסכימו האחים ועשו הגורל ביניהם וזכה בו אחד הבנים. שמח אותו הבן שמחה גדולה ורקד וצהל והוביל את הספר אל
חשב מעט רבי מאיר, ואחר הרים את עיניו וברך את היהודי: "יהי רצון שתהיה לך הצלחה – בלי ברכה!". הביט
ויאמר היהודי לגוי: "אמור לי, מדוע אתם עובדים לאלילי עץ ואבן, שאין בידם להושיע את עצמם, וכל שכן אתכם?". ויאמר
כשהם עוברים בערב החג ברחובות ורואים שמוכרים הדסי רמת הגולן - תמיד מנסה שלומי לנחש, האם הם ההדסים שסבא או
כמו במחזה בלהות ראינו, דובי ואני, איך שורת הילדים בקטנים, שעוד לא מלאו להם שש שנים, הילדים המתוקים שהסתכלו עלינו
אך הם לא שיערו עד כמה היא לא תהיה קלה. הם חזרו ובפיהם בשורה קשה. "מטעי האתרוגים נפגעו קשה מן
"קְלָף? קְלָף? מַה הַבְּעָיָה?" קָרְאָה לֵאָה. פָּתְחָה אֶת הַמְּגֵרָה שֶׁלָּהּ וְהוֹצִיאָה עֲרֵמָה שֶׁל קְלָפִים מִכָּל מִינֵי סוּגִים.
אִישׁ לֹא הֵעֵז כַּמּוּבָן לְהַפְרִיעַ לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אוֹ לְרַמֵּז לוֹ עַל זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהִגִּיעַ. הַדַּקּוֹת נָקְפוּ, וְהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב עֲדַיִן נָתוּן בְּשַׂרְעַפָּיו, כְּמִי
בשביל מלכי ואחיה זו הייתה פשוט המציאות - בראש השנה הם אינם נמצאים בביתם, בשכונה שאליה הם רגילים ואותה אוהבים,
יהודי אמיד שלח את בניו למרחקים ונתן לכל אחד די מחסורו. אחד הילדים לא התנהג כראוי והתגרה באחיו עד שנטל
מלך אחד, שהיה עריץ ואכזר, ותמיד חשב שהוא הכי טוב ומטיב לכולם, החליט שמן הראוי לפרסם את תמונתו בכל רחבי
בערב שבת, שעה לפני הדלקת הנרות, התעוררה בביתו של ר' חיים החייט, שהיה שכנו של הגאון מווילנא זצ"ל, שאלה על