המשל:
שושנה התרגשה מאוד לקראת החתונה המיוחלת, אך גם חששה: ארוסה שלומי לא ביקר מעולם בביתה. למה? כי שושנה לא ממש הרשתה לו לבקר. היא ידעה כי אם יראה את אבא שלה הוא יבקש החזר כספי על טבעת האירוסין…
אך מרגע שהתארסו שלומי ניסה לשכנע את שושנה שתיתן לו לפגוש את הוריה. שושנה נאלצה להסכים, ובליל חמישי אחד הגיע הבחור אל מפתן דלת ארוסתו.
הוא דפק על הדלת. מיד פתחו לו שני שומרים חמושים שערכו עליו חיפוש מכף רגל ועד ראש, בעוד שושנה נושכת שפתיה ומסננת: “אבל הבטחתם שלא תבדקו אותו”. שלומי ההמום נכנס אל סלון הבית הגדול, ושמע את אביה של ארוסתו כשכוס זכוכית עם משקה חריף בידו, אומר: “אתה יודע מה אתה צריך לעשות כדי להשתיק אותו”.
כששלומי התיישב לידו, האב לחץ את ידו ושאל: “ובכן, מה אדוני עושה?”.
“אננני”? גמגם שלומי. “אני מורה בבית ספר יסודי”.
“מורה”? שאל האב, “שיהיה. רוצה מהסיגרים שלי? הברחנו אותם שלשום מקובה”.
“אממ.. לא תודה” אמר שלומי ושושנה, שלא הייתה יכולה להישאר שם יותר, פרצה בבכי ורצה אל חדרה. שלומי ניגש אחריה.
“מה קרה, שושנה”? שאל בדאגה.
“אני יודעת שעכשיו לא תרצה להתחתן אחרי שגילית שאבי הוא… מאפיונר”.
“רק היום הבנתי עד כמה אני רוצה” אמר שלומי. “שושנה כזו, שגדלה בין החוחים”.
והנמשל:
יעקב אבינו ברח אל לבן הארמי – הרמאי, עובד עבודה זרה, נוכל, גזלן, גנב (שכחנו משהו?), ואע”פ כן – לא למד ממעשיו. עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי.
כך הם עם ישראל, כשגלו בין האומות, במצרים, בבל, יוון ורומי – אחרי אלפי שנים, נשארנו דבוקים בתורה ובמסורת.
