הִסְבִּיר הַלָּה לָרַב כִּי עַד כֹּה 'פַּרְנָסָתוֹ' הָיְתָה מִכַּסְפֵּי הִמּוּרִים. הוּא הָיָה מָכוּר לְהִמּוּרִים, וּמִכָּךְ הָיָה מִתְפַּרְנֵס, עַד שֶׁהִפְסִיד אֶת כָּל כַּסְפּוֹ וְנֶאֱלַץ לִמְכֹּר אֶת דִּירָתוֹ. לָכֵן נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לְהִתְפַּרְנֵס

כשהם עוברים בערב החג ברחובות ורואים שמוכרים הדסי רמת הגולן - תמיד מנסה שלומי לנחש, האם הם ההדסים שסבא או שכניו גידלו. עבורם סבא שומר כמה הדסים מובחרים בתוך צנצנת

כמו במחזה בלהות ראינו, דובי ואני, איך שורת הילדים בקטנים, שעוד לא מלאו להם שש שנים, הילדים המתוקים שהסתכלו עלינו עד לא מזמן כאילו אנחנו קיסרים לפחות, נסחפים אחרי ילדה

אך הם לא שיערו עד כמה היא לא תהיה קלה. הם חזרו ובפיהם בשורה קשה. "מטעי האתרוגים נפגעו קשה מן הבצורת, ואם כבר צמחו פה ושם אתרוגים, הם היו פגומים

"קְלָף? קְלָף? מַה הַבְּעָיָה?" קָרְאָה לֵאָה. פָּתְחָה אֶת הַמְּגֵרָה שֶׁלָּהּ וְהוֹצִיאָה עֲרֵמָה שֶׁל קְלָפִים מִכָּל מִינֵי סוּגִים.

אִישׁ לֹא הֵעֵז כַּמּוּבָן לְהַפְרִיעַ לַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב אוֹ לְרַמֵּז לוֹ עַל זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהִגִּיעַ. הַדַּקּוֹת נָקְפוּ, וְהַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב עֲדַיִן נָתוּן בְּשַׂרְעַפָּיו, כְּמִי שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה. הַתַּלְמִידִים כְּבָר הָיוּ מֻרְגָּלִים בְּמַרְאוֹת מֵעֵין

בשביל מלכי ואחיה זו הייתה פשוט המציאות - בראש השנה הם אינם נמצאים בביתם, בשכונה שאליה הם רגילים ואותה אוהבים, אלא במושב, שרוב האנשים בו לא דומים בשום דבר למשפחתה

קָם וְנָסַע אֶל אַרְמוֹנוֹ שֶׁל הַבַּאי. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם הִבְחִין בֶּהָמוֹן בְּנֵי-אָדָם הַצּוֹבְאִים עַל פֶּתַח הָאַרְמוֹן, אִישׁ-אִישׁ בְּעִנְיָנוֹ. נִגַּשׁ רַבִּי נְהוֹרָאִי אֶל הַשּׁוֹמְרִים וְתָבַע מֵהֶם בְּמַפְגִּיעַ לְהִכָּנֵס מִיָּד אֶל הַמּוֹשֵׁל.

"אֲנִי רַב?! אֵינִי אֶהֱיֶה אַב בֵּית-הַדִּין?!", תָּמַהּ ר' מֹשֶׁה. "מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי? אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְהוֹרוֹת הוֹרָאָה, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לִפְסֹק דִּין. מָה אַתֶּם רוֹצִים מֵחַיַּי?".

עַל פָּנָיו שֶׁל הַלַּמְדָן הָיָה נָסוּךְ חִיּוּךְ קַל שֶׁל נַחַת-רוּחַ, וְעֵינָיו הִבִּיעוּ בִּטּוּל כְּלַפֵּי שְׁכֵנוֹ. כְּאִלּוּ אָמְרוּ: "אֲנִי עָמֵל וְהוּא עָמֵל, אַךְ רְאוּ אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ. אֲנִי לָמַדְתִּי כַּמָּה דַּפֵּי

הם לא מבינים שמשעמם שם לפעמים בחול המועד, כי אבא צריך להיות עם הבחורים המתחזקים וללמוד איתם רוב שעות היום. הם לא מבינים שזה כבר נמאס. ושהיינו מעדיפים פי אלף

אם יש משהו שאני לא אוהבת בעולם הזה זה חוסר צדק. תסבירו לי למה אם זה החדר שלו אני אמורה לסדר אותו? ואם יש משהו אחרי זה שאני לא אוהבת

אלמלא הייתה הדודה יהודית שוכחת להביא מתנה לגילי, ואלמלא הייתה אמא של גילי עסוקה מאד באותו היום, עסוקה עד כדי כך שהנידה ראשה בהסכמה חפוזה להפצרותיה של גילי, לא היה

פניני הובילה אותן בהתרגשות אל הכיתה, קצרת רוח להראות להן את הילדה החדשה מחוצלארץ. מי שהסתכל בה, היה יכול לחשוב שהיא המציאה את הילדה הזאת. אביגיל וחיהל'ה הסתכלו זו בזו

חיימי לא ענה. מה הוא יענה? שהוא רעד מפחד, וכל גופו היה שטוף זיעה קרה, הידיים שלו הפכו למשהו דומה לג'לי הקינוח שאמא מגישה בשבת ושהוא בקושי הצליח לנשום??

חיימי לא ענה. מה הוא יענה? שהוא רעד מפחד, וכל גופו היה שטוף זיעה קרה, הידיים שלו הפכו למשהו דומה לג'לי הקינוח שאמא מגישה בשבת ושהוא בקושי הצליח לנשום??

"את לא מבינה איזה גאון הוא" אומרת בריינדי וייס לדסי. חברה מסורה ותמידית. כשישבו על גדר האבן התמידית בעוד אביתר הקטן מתרוצץ ברחבה ברגליו הקטנטנות הנעולות נעליים מתוקות.

"שום דבר לא קרה" אמרה אמא, שנכנסה בדיוק באותו רגע לחדר (היא סידרה איזה טפסים במשרד הבית חולים), "הכל בסדר עם רבקה... סבא פשוט.. הוא פשוט קצת מבולבל מהחומרים שהזריקו

נשארתי שם. מגהצת בזיעת אפיי. גיהצתי וגיהצתי וגיהצתי ואחר כך גיהצתי שלוש חולצות קטנות של דן אחי הקט, ואת המכנס האפור שלו של שבת, ועוד היד הייתה נטויה. הבעיה הייתה,

יום הברית הגיע. השמש זרחה בחגיגיות. כולם התארגנו במהירות, אמנם השעה הייתה רק שמונה וחצי בבוקר, אבל אבא נהג לעשות את ברית מוקדם. "כמו שנאמר "וישכם אברהם בבוקר", לעשות את