אור קידס
  • מעשיות
  • משל ונמשל
  • נפלאות הבריאה
  • כה היו חכמינו
  • מושג יהודי
  • תרומות
  • אור החיים
  • מעשיות
  • משל ונמשל
  • נפלאות הבריאה
  • כה היו חכמינו
  • מושג יהודי
  • תרומות
  • אור החיים
אור קידס
  • הכי מיוחד לאבא ולאמא
  • זמן סיפור
  • קומיקס
  • מצחיק מאוד
  • אתם מספרים לנו
  • שעת יצירה
  • מעשיות
  • משל ונמשל
  • נפלאות הבריאה
  • כה היו חכמינו
  • מושג יהודי
  • תרומות
  • אור החיים
הבוסתן
ראשי » זמן סיפור » הבוסתן
הבוסתן
כ״ז בניסן ה׳תשע״ז (23 באפריל 2017) אין תגובות

בְּתוּנִיסְיָה הָיָה מְקֻבָּל שֶׁמּוֹשֵׁל הַמְּדִינָה, הַ’בַּאי’, נִדְרַשׁ לְאַשֵּׁר אֶת אִיּוּשׁ כָּל הַתַּפְקִידִים הַצִּבּוּרִיִּים. גַּם בְּעִנְיְנֵי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית הָיָה הַבַּאי קוֹבֵעַ מִי יְמַלֵּא אֶת הַתַּפְקִידִים הַחֲשׁוּבִים.

פַּעַם נִפְטַר הָרַב הָרָאשִׁי שֶׁל תּוּנִיסְיָה וְצָרִיךְ הָיָה לְמַנּוֹת רַב חָדָשׁ תַּחְתָּיו. הָרַב הָרָאשִׁי הֶחְזִיק בְּיָדָיו כּוֹחַ רַב וְהַשְׁפָּעָה עַל כָּל עִנְיְנֵי הַקְּהִלָּה וְכָל בָּתֵּי-הַדִּין שֶׁבַּמְּדִינָה הָיוּ כְּפוּפִים אֵלָיו.

בִּתְקוּפַת כְּהֻנַּת הָרַב הַנִּפְטָר כִּהֵן הַגָּאוֹן רַבִּי נְהוֹרָאִי גַּ’רְמוֹן כִּסְגָנוֹ. מִטֶּבַע הַדְּבָרִים רָאוּי הָיָה רַבִּי נְהוֹרָאִי לְהִתְמַנּוֹת לִמְמַלֵּא-מְקוֹמוֹ שֶׁל הָרַב הַמָּנוֹחַ. אֶלָּא שֶׁהָיוּ חוּגִים בַּקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית, וּבָהֶם כַּמָּה מֵעֲשִׁירֶיהָּ, שֶׁהִתְנַגְּדוּ לְמִנּוּיוֹ.

הַסִּבָּה לַהִתְנַגְּדוּת הָיְתָה נְעוּצָה בְּאִישִׁיּוּתוֹ שֶׁל רַבִּי נְהוֹרָאִי. מִצַּד אֶחָד הָיָה אִישׁ צָנוּעַ וּבוֹרֵחַ מִן הַשְּׂרָרָה. מִצַּד שֵׁנִי, בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְדִינֵי הַתּוֹרָה וּלְבִצּוּר מִנְהֲגֵי יִשְׂרָאֵל, הָיָה תַּקִּיף בְּדַעֲתוֹ וְלֹא חַת מִפְּנֵי אִישׁ. מִסִּבָּה זוֹ הָיוּ שֶׁהִתְנַגְּדוּ לוֹ. הַלָּלוּ בִּקְּשׁוּ רַב ‘נוֹחַ’ יוֹתֵר, שֶׁלֹּא יַקְפִּיד עַל כָּל תָּג וְתָג, רַב שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַעֲלִים עַיִן…

הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים וְהוֹצִיאוּ אֶת דִּבַּת רַבִּי נְהוֹרָאִי רָעָה בְּאָזְנֵי הַמּוֹשֵׁל. “אִישׁ קַנַּאי וְקִיצוֹנִי הוּא וְאֵין לְמַנּוֹתוֹ בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לָרַב הָרָאשִׁי”, אָמְרוּ לוֹ. נִכְנְסוּ הַדְּבָרִים לְלִבּוֹ שֶׁל הַמּוֹשֵׁל וּכְבָר נָפוֹצָה שְׁמוּעָה כִּי אָפְסוּ סִכּוּיָיו שֶׁל הַסְּגָן לִזְכּוֹת בְּכֵס הָרַבָּנוּת.

אוּלָם דַּוְקָא כָּאן נִתְגַּלְּתָה מִדַּת הָאַחֲרָיוּת שֶׁל רַבִּי נְהוֹרָאִי וְנִתְקַיֵּם בּוֹ “בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ”. הוּא הֶחְלִיט כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הֶתֵּר לִבְרֹחַ מִן הַמַּעֲרָכָה, וְכִי כְּבוֹד הָרַבָּנוּת דּוֹרֵשׁ שֶׁלֹּא לְהַפְקִירָהּ לִידֵי הַמְּבַקְּשִׁים לִשְׁלֹט בָּרַב הָרָאשִׁי וּלְהוֹפְכוֹ לְעוֹשֵׂה רְצוֹנָם.

קָם וְנָסַע אֶל אַרְמוֹנוֹ שֶׁל הַבַּאי. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם הִבְחִין בֶּהָמוֹן בְּנֵי-אָדָם הַצּוֹבְאִים עַל פֶּתַח הָאַרְמוֹן, אִישׁ-אִישׁ בְּעִנְיָנוֹ. נִגַּשׁ רַבִּי נְהוֹרָאִי אֶל הַשּׁוֹמְרִים וְתָבַע מֵהֶם בְּמַפְגִּיעַ לְהִכָּנֵס מִיָּד אֶל הַמּוֹשֵׁל.

סֵרְבוּ הַשּׁוֹמְרִים בְּתֹקֶף וְהוֹדִיעוּ לוֹ כִּי עָלָיו לְהַמְתִּין עַד בּוֹא תּוֹרוֹ. גִּיֵּס רַבִּי נְהוֹרָאִי אֶת כָּל תַּקִּיפוּתוֹ וְלֹא זָז מִמְּקוֹמוֹ, כְּשֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ לְהִתְקַבֵּל מִיָּד אֵצֶל הַמּוֹשֵׁל. עַד מְהֵרָה נוֹצְרָה מְהוּמָה, שֶׁהֵדֶיהָ הִגִּיעוּ עַד אַרְמוֹן הַבַּאי.

שָׁלַח הַבַּאי אֶת מַזְכִּירוֹ הַחוּצָה כְּדֵי לְבָרֵר אֶת פֵּשֶׁר הַמְּהוּמָה. כַּעֲבֹר רֶגַע חָזַר הַמַּזְכִּיר וְסִפֵּר לְשׁוֹלְחוֹ עַל סְגַן הָרַב הָרָאשִׁי הָעוֹמֵד בַּחוּץ וּמְבַקֵּשׁ לְפוֹגְשׁוֹ מִיָּד. הִשְׁתּוֹמֵם הַמּוֹשֵׁל עַל הִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי, אַךְ הוֹרָה לְמַזְכִּירוֹ לְהֵעָנוֹת לְבַקָּשָׁתוֹ וּלְהַכְנִיסוֹ לְלִשְׁכָּתוֹ.

כְּשֶׁנִּכְנַס רַבִּי נְהוֹרָאִי הִסְבִּיר לוֹ הַמּוֹשֵׁל פָּנִים לְמַרְאִית-עַיִן. “מָה הָיָה דָּחוּף כָּל-כָּךְ לְהִפָּגֵשׁ עִמִּי, עַד שֶׁהָיָה עָלֶיךָ לְהָפֵר אֶת כָּל כְּלָלֵי הַסֵּדֶר הַמְּקֻבָּלִים?”, שָׁאַל בְּחִיּוּךְ מְעֻשֶּׂה.

רַבִּי נְהוֹרָאִי לֹא הִתְרַשֵּׁם מֵהַחִיּוּךְ וְלֹא הִתְבַּלְבֵּל מֵהַשְּׁאֵלָה הָעוֹקְצָנִית. “לוּ הָיוּ נִשְׁמָרִים כָּל כְּלָלֵי הַסֵּדֶר הַמְּקֻבָּלִים, יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ כְּלָל לְהַגִּיעַ לְכָאן”, עָנָה.

“מַה כַּוָּנָתְךָ?”, הִקְשָׁה הַמּוֹשֵׁל בְּסַקְרָנוּת.

“אִלּוּ הִתְנַהֲלוּ עִנְיְנֵי הַמְּדִינָה עַל-פִּי הַסֵּדֶר וְעַל-פִּי הַתּוֹר, צָרִיךְ הָיָה סְגָנוֹ שֶׁל הָרַב הָרָאשִׁי הַנִּפְטָר לְהִתְמַנּוֹת לְרַב רָאשִׁי”… אָמַר רַבִּי נְהוֹרָאִי.

חִיֵּךְ הַבַּאי וְאָמַר: “וּבְכֵן, רוֹאֶה אַתָּה כִּי בְּמִקְרִים מְיֻחָדִים יֵשׁ הַנִּדְחָקִים וְנִכְנָסִים שֶׁלֹּא לְפִי הַתּוֹר”…

אַךְ מִיָּד הִרְצִין וְאָמַר: “מֵהַמֵּידָע שֶׁהִגִּיעַ אֵלַי עוֹלֶה, כִּי אַתָּה מַקְפִּיד יֶתֶר עַל הַמִּדָּה עַל עֶקְרוֹנוֹתֶיךָ וְאֵינְךָ מוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל שׁוּם חֲרִיגָה מֵהֶם. דַּעְתִּי הִיא כִּי רַב טוֹב וּמַצְלִיחַ צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּעַל יְכֹלֶת לִפְקֹחַ עַיִן וְלַעֲצֹם עַיִן, עַל-פִּי הַצֹּרֶךְ”…

הִתְעַלֵּם רַבִּי נְהוֹרָאִי מִדִּבְרֵי הַמּוֹשֵׁל, הוּא נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל עֵבֶר הַבֻּסְתָּן הַנָּאֶה שֶׁנִּשְׁקַף מִבַּעַד לְחַלּוֹן הָאַרְמוֹן. “מֵעוֹדִי לֹא רָאִיתִי בֻּסְתָּן נָאֶה כָּל-כָּךְ”, אָמַר בְּהִתְפַּעֲלוּת.

“אֵין כְּמוֹתוֹ בְּכָל הַמַּמְלָכָה”, הִתְלַהֵב הַבַּאי, שֶׁלֹּא הָיָה יָכֹל לַעֲמֹד מוּל הַמַּחְמָאָה.

“אִם מִכָּל שִׁטְחֵי הַמַּמְלָכָה פּוֹרֵחַ בֻּסְתָּן מַרְהִיב כָּזֶה רַק סְבִיב אַרְמוֹנְךָ, אוֹת הוּא כִּי רָאוּי אַתָּה לְמַלְכוּתְךָ וְכִי מִן הַשָּׁמַיִם מַסְכִּימִים לָהּ וּמְבָרְכִים אוֹתָהּ”, אָמַר הָרַב.

חִיֵּךְ הַמּוֹשֵׁל וְאָמַר: “לוּ הָיוּ כָּל הָאֲחֵרִים מַעֲסִיקִים צֶוֶת גַּנָּנִים כְּפִי שֶׁאֲנִי מַחְזִיק, הָיוּ גַּנִּים כָּאֵלּוּ פּוֹרְחִים גַּם אֶצְלָם. מֵהַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְעַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה שׁוֹקְדִים הַגַּנָּנִים הַמֻּמְחִים וְהַמְּסוּרִים לִשְׁתֹּל וְלִנְטֹעַ, לַעֲדֹר וּלְנַכֵּשׁ כָּל עֵשֶׂב שׁוֹטֶה וְכָל צֶמַח-בָּר. אַךְ אֱמֹר-נָא לִי, מַה לַבֻּסְתָּן וּלְעִנְיָנֵנוּ?”.

“אָה, פָּשׁוּט חָשַׁבְתִּי, מַדּוּעַ אַתָּה מַעֲסִיק גַּנָּנִים כֹּה קַפְּדָּנִיִּים?”, הֵשִׁיב הָרַב. “מַדּוּעַ לֹא תַּעֲסִיק גַּנָּן שֶׁפַּעַם הוּא ‘פּוֹקֵחַ עַיִן’ וּפַעַם ‘עוֹצֵם עַיִן’?”…

הַמּוֹשֵׁל חִיֵּךְ. “הַאֻמְנָם חַיֵּי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית הֵם כְּבֻסְתָּן?”, שָׁאַל.

“אָכֵן”, הֵשִׁיב הָרַב. בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה יֵשׁ רמ”ח מִצְווֹת עֲשֵׂה, שֶׁהֵן כִּנְטִיעוֹת מְשֻׁבָּחוֹת בְּגַן הַשֵּׁם. נְטִיעוֹת אֵלּוּ יֵשׁ לְגַדֵּל וּלְטַפֵּחַ. אַךְ יֵשׁ גַּם שס”ה מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁהֵן כַּעֲשָׂבִים שׁוֹטִים, שֶׁאוֹתָם חוֹבָה לְשָׁרֵשׁ. עַל הָרַב הָרָאשִׁי מֻטָּל תַּפְקִיד הַגַּנָּן וְעָלָיו לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ בְּנֶאֱמָנוּת”.

נִסְתַּתְּמוּ כָּל טַעֲנוֹתָיו שֶׁל הַמּוֹשֵׁל, וְלֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים עַד שֶׁרַבִּי נְהוֹרָאִי הֻכְתַּר לְרַבָּהּ הָרָאשִׁי שֶׁל תּוּנִיסְיָה.

פורסם ב: זמן סיפור תגיות: בוסתן, גן, גננות, מושל, מעשיות, סיפורים, עצי פרי, פירות, רב העיר, רבי נהוראי
« הקודם
הבא »
חיפוש באתר

השארת תגובה

ביטול

חייבים להתחבר כדי להגיב.

מופעל על ידי וורדפרס
endless בנייה וקידום אתרי חדשות
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס