את האחיינית הקטנה של דוב – נעמי בת השלוש, נעמי הקטנה והנחושה, עם הצמות המתנדנדות והקול הצווחני והשתלטני, הכרתי, לרוע מזלי, באותו היום בו החלטנו לעשות קייטנה בשביל להרוויח כסף ולקנות מתנה לשושי – אחות של דובי, שיש לה יום הולדת בסוכות והיא הביאה לדובי מתנה כשנהיה בן תשע.
“וחבל שהיא הביאה לי” אמר לי דובי, “עכשיו אני חייב לה”.
יש לו עניין כזה, לחברי הטוב דוב. הוא מוכרח להחזיר לאחרים טובות שעשו לו. אפילו אם אחרים האם אחיות שלו, ואפילו אם הטובות הם כדור קטן, צבעוני וקופצני. (זה מה ששושי קנתה לו מתנה ליום הולדת שלו).
אמרתי: “מה תקנה לה?”.
דובי אמר: “גרביים”.
“מה? השתגעת?” אמרתי אני וצחקתי נורא.
דובי: “לא, כל הזמן נקרעים לה הגרביים, ככה היא בעצמה אומרת. וגם אמא. זה יהיה שימושי מאד וחסכוני, אתה מבין?”.
“בסדר, מאיפה יהיה לך כסף?”.
“אני אבקש מאמא שלי” הוא אמר.
“מי קונה בדרך כלל לשושי את הגרביים?” שאלתי.
“אמא שלי”.
“אתה שומע את מה שאתה אומר?”
דובי: “כן, אבל אין לי כסף!”.
שקט דקה, שקט הגיוני, ואז – אמרתי: “יש לי רעיון!”.
“מה?” הוא שאל.
“נרוויח כסף בעצמנו!” אמרתי.
“איך?”
שקט דקה. שקט חושב.
ואז – “נעשה קייטנה! כמו שציפי וברכי עשו בחופש. יש לנו ארבעה ימים עד סוכות. נעשה קייטנה לילדים עד גיל… א… עד גיל…”.
“עד גיל שש. אחר כך, הם מתחילים להיות גדולים מידי, ומתחילים לרצות להיות מדריכים בעצמם”.
“בדיוק!”
אז בבוקר רענן, כשיש שמש ואין ענן, דובי ואני השתרכנו לנו, אחוזי שקיות, מלומדי תכניות.
“היום” הכרזתי באזניי עשרת הזאטוטים החמודים שישבו במעגל על הדשא בגינה והסתכלו עלי כאילו אני מלך לפחות, “נבנה סוכה”.
שכן, זה היה עיקרה של התכנית שלנו. בקייטנה הזו! בניית סוכה.
אני ודובי אמורים לבנות סוכה כמעט אמיתית, והילדים אמורים להסתכל עלינו ולשמוח ולשיר.
דובי הראה להם את הקרשים. “זאת תהיה סוכה מיוחדת במינה. סוכה פרטית של הקייטנה שלנו. ואחרי שנבנה אותה נוכל לשבת בה וללמוד על חג הסוכות”.
“מי יבנה את הסוכה?” שאל שלוימי גולדברג, שיש לו קול צפצפני כזה ואלף נמשים על האף.
“אתם!” אמרתי בדיפלומטיות, “אתם… וגם אני ודובי”.
“יש!” קראו הזאטוטים, “בונים סוכה בעצמנו!”.
האווירה, כפי שאתם מבינים, הייתה מצוינת בהחלט.
קמנו והלכנו אל מאחורי הבניין, והיינו כולנו מצויים במצב רוח יוצא מגד הרגיל. איזו קייטנה מקסימה! עשרים שקל לאחד, וגם בונים סוכה!
דובי בדיוק הציב את הקרש הראשון כשקולה של שושי בכבודה ובעצמה – שושי שיש לה יום הולדת בסוכות, נשמע מאחור.
“דובי! תראה מי הגיעה אלינו!”.
זאת הייתה האחיינית.
“נעמי!” קרא דובי בקול חסר הבעה, והפטיש שהיה לו ביד נפל על המדרכה בקול התנפצות.
נעמי, בערך בת שלוש וחצי, עם פרצוף של כבש תמים ושמלה ירוקה פורחת, קיפצה ורצה אל הדוד שלה וחיבקה אותו וצעקה: “דובי! באתי אליכם לכל החופס!”.
דובי התנער ממנה ונעמד.
“שושי!” אמר לאחותו שיש לה יום הולדת בסוכות, והיא כלל לא יודעת שכל זה במיוחד בשבילה. “שושי. אנחנו עסוקים עכשיו. את לא רואה?”.
“כן. במה בדיוק? בלהשתולל?”.
“לא” כעס דובי “תקחי אותה. היא תפריע לנו. זאת קייטנה של בנים!”.
“בסדר” אמרה שושי. “בואי נעמי. בואי הבייתה. דוד שלך לא מתבייש. אחיינית שלו מגיעה מחיפה, והוא מפנה לה גב!”.
את המילים האחרונות היא אמרה כמובן בשביל דובי, לא בשביל נעמי. אבל היא כאילו דיברה אל נעמי.
ונעמי כאילו הבינה. “אני לא הולכת. אני רוצה להישאר עם דובי”. הצמות שלה התנדנדו מצד לצד. “אני רוצה לבנות סוכה!”.
וכך היה. נעמי העיקשת והקטנה נשארה איתנו. שושי עלתה הביתה ודובי, דובי נראה כאילו דרכו עליו. הוא הכיר את אחיינית שלו וידע מה הולך להיות.
האווירה קצת הייתה עכורה בגלל דובי, אבל המשכנו לבנות את הסוכה.
“תביא לי את הפטיש, אני פה עם המסמרים”, אמר לי דובי.
הוצאתי את הפטיש מהקופסה. אבא הזהיר אותי באלף הזהרות בטרם הרשה לי להשתמש בו.
מסרתי אותו לדובי. הוא התחיל לדפוק את המסמר כשבעלת הצמות אמרה פתאום: “הי! מה זה?”.
והקול שלה נשמע למרחקים.
“מה זה מה?” שאל דובי.
“מה זה סרק אתם עובדים?”.
“אתם עובדים, וכל הילדים עומדים ומסתכלים עליכם. זה לא פייר! אתם!” עכשיו פנתה אל ילדי הקייטנה, “מה אתם עומדים וסותקים סתם בלי לעשות כלום? אתם גם סריכים לבנות!”.
הילדים, שעד עכשיו עמדו ובהו בנו בשקט ובהערצה, ניכרה תזוזה מסוימת.
“נכון” אמר שלוימי, “אתם אמרתם שגם אנחנו נבנה איתכם!”.
“אתם עוזרים לנו” ניסיתי.
“איך?”.
“אתם מעודדים אותנו”.
“אנחנו רוצים לבנות אבל. לא לעודד!” אמר חזקי. מתעקש.
“בואו” שאבה נעמי אומץ. “בואו נבנה אנחנו סוכה לבד. נעשה סוכה סל קטנים!”.
כמו במחזה בלהות ראינו, דובי ואני, איך שורת הילדים בקטנים, שעוד לא מלאו להם שש שנים, הילדים המתוקים שהסתכלו עלינו עד לא מזמן כאילו אנחנו קיסרים לפחות, נסחפים אחרי ילדה קטנה שעדיין לא מלאו לה ארבע שנים!
דובי הסתכל עלי.
“בסדר” נאנחתי ואמרתי לילדים. “אתם תבנו את הסוכה”.
“כולם יחד?” ביררה נעמי.
“כולם יחד” אמרנו.
הנחנו לילדים לבנות את הסוכה מעצמם. הרשינו להם לעשות הכל חוץ מלדפוק מסמרים בפטיש.
נעמי ניהלה את העניינים.
מה אומר ומה אדבר?
בסוף יצא משהו שנראה כמו סוכה. קצת.
אבל העיקר שכל הילדים היו שמחים, ושאחיינית של דובי הקטנה נעמי, הייתה רגועה, שהצדק נעשה.